פסק-דין בתיק ע"א 468/01

הנשיא א' ברק:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בו נדחה ערעור המערער על צו שומה שהוצא לו ונפסק, כי סכומים שקיבל המערער חייבים במס הכנסה, מכח סעיף 2(6) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

 רקע עובדתי

2.        המערער ושניים נוספים (להלן: החוכרים) חכרו ממנהל מקרקעי ישראל (ביום 7.5.62) קרקע חקלאית המשתרעת על שטח של 37.5 דונם, הידועה כיום כגוש 6010 חלקה 77 בתחום המועצה האזורית אזור (להלן: המקרקעין). על פי הסכם החכירה שנחתם בין החוכרים למינהל מקרקעי ישראל נקבע, כי הקרקע תשמש לעיבוד חקלאי בלבד. ואומנם, בסמוך למועד חכירת המקרקעין נטעו החוכרים מטע שקדים. אולם, בעקבות הקצבת מים בכמות קטנה מהמצופה הוזנח המטע ולא נעשה בו כל שימוש למטרת הפקת הכנסות.

3.        בחודש אפריל 1989 גילו החוכרים כי חברת גנות מתכת בע"מ ובעליה רפאל אלימלך (להלן: הפולשים) פלשו למקרקעין והניחו בה גרוטאות מתכתיות, מתוך כוונה לסחור בהן. בין לבין נפטר אחד משלושת החוכרים וזכויות החכירה במקרקעין נותרו בידי המערער ואדם נוסף בשם קרוינסקי, בחלקים שווים. בתאריך 5.4.89 חתם  קרוינסקי עם הפולשים על הסכם (מע/4, להלן: ההסכם הראשון) בו מסכימים הפולשים להתפנות מהמקרקעין עד ליום 1.7.89 ובמקרה בו הפולשים יפרו הסכמה זו, יחויבו לשלם לחוכרים פיצוי בסך 50,000 ש"ח. וזו לשון הסכם הראשון (מיום 5.4.89):

"1.  אנו הח"מ כולנו יחד וכ"א מאתנו לחוד, מתחייבים בזאת לפנות את כל הגרוטאות וכל שאר החפצים..... - וזאת עד ליום 31.6.89.

      .....

3.   היה וביום 1.7.89 לא יהיה השטח הנ"ל פנוי מכל חפץ ואדם כאמור - נשלם למר ש. קרוינסקי פיצוי, מוסכם וקבוע מראש, בסכום של 50,000 ש"ח, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לנקוט כלפינו בכל צעד משפטי שימצא לנכון, לרבות הגשת תלונה על הסגת גבול, פינוי השטח ותביעת הנזקים וההוצאות מאתנו.

      ....".

4.        משלא עמדו הפולשים בהסכם הראשון, הגיש קרוינסקי תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הפולשים לסילוק ידם מן המקרקעין ולאכיפת הפיצוי המוסכם מכח ההסכם. התביעה התקבלה (ביום 4.4.90) והפולשים שילמו ביום 18.10.90 סכום של 80,000 ש"ח לקרוינסקי, הכולל את הפיצוי שנפסק בתוספת הוצאות שהוציא האחרון על מאמצי הגבייה. קרוינסקי הוציא חשבונית מס על סכום זה בתוספת מע"מ ודיווח על כך למס הכנסה בדו"ח לשנת 1990. עם זאת, הפולשים לא התפנו מהמקרקעין ולכן הגיש קרוינסקי (ביום 24.6.90) תביעה נוספת ע"ס 419,022 ש"ח. התביעה בוססה על עילת השבה של דמי שימוש ראויים. לאור הגשת התביעה קרוינסקי והפולשים הגיעו (ביום 18.10.90) להסכמה על מועד פינוי חדש (30.9.91) ועל פיצוי בסכום של 400,000 ש"ח (להלן: ההסכם השני). וכך הוסכם בין היתר:

"2. צד ב' (הפולשים) ישלם לצד א' (קרוינסקי) פיצוי על הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפלישה לשטח ואי פינויו כאמור, לרבות הפגיעה במטע השקדים שהיה נטוע בו.

3. הפיצוי יהיה בסכום של 400,000 ש"ח - כאשר סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום 18.10.90 ועד תשלומו המלא בפועל, ....

....

9. היה וצד ב' שילם את מלוא התשלומים המוטלים עליו לפי הסכם זה במועד,- הוא יהיה פטור מהגשת כתב הגנה בתיק 1276/90 הנ"ל, וזאת כנגד חתימת על נוסח ההודעה על הסכמה הרצוף בזה,- אשר יוגש לבית המשפט על מנת שינתן לו תוקף של פסק - דין." [ההוספה בסוגריים שלי - א.ב.].

להסכם זה צורפה הודעה מאת הצדדים שנערכה באותו יום, שכותרתה "הודעה על הסכמה", המבקשת מבית המשפט אליו הוגשה התביעה השנייה ליתן תוקף להסכם השני ובה נכתב, בין היתר:

"3. .... מסכים בזאת התובע (קרוינסקי) לאפשר לנתבעים לפנות את השטח עד יום 30.9.91,- ובכפוף לכך שבאותו מועד יהיה השטח נקי מכל אדם וחפץ.

4. אם לא יהיה השטח פנוי באותו מועד מכל אדם וחפץ כאמור,- ישלמו הנתבעים לתובע, באמצעות בא-כוחו כאמור,- פיצוי יומי השווה לסך של,- 1,500 דולר עבור כל יום של פיגור,- וכן פיצוי חד פעמי בסכום השווה לסך של 150,000 דולר,- וזאת עבור ההפרעה בשימוש בקרקע עד אותו מועד.

7. הצדדים מבקשים מבית משפט נכבד זה ליתן להסדר זה תוקף של פסק-דין." [ההוספה בסוגריים שלי - א.ב.].

עם זאת, הסכמה זו לא הובאה לאישור בית משפט וממילא לא קיבלה תוקף של פסק דין. הסכום הנקוב בהסכם השני (400,000 ש"ח) שולם במלואו בשנים 1990 ו 1991.  ביום 4.1.93 תיקן קרוינסקי את עילת התביעה בכתב התביעה השני מדמי שימוש ראויים לתביעת פיצויים. נוכח העובדה שהחברה הפולשת נכנסה להליכי פירוק ומאחר והסכסוך בין הצדדים הסתיים, נמחקה תביעתו של קרוינסקי, לבקשתו, ביום 6.6.95.